Jealousy of Jerusalem: an examination of the Jewish immigrants' preference for Safed over Jerusalem in the 16th century (Hebrew)

• In Event: The Sephardic Mediterranean from the 13th to the 16th Century

Abstract

Why 16 th century Jewish immigrants chose to settle in Safed
rather than Jerusalem

A new page in Jewish history was turned in 1492 when Spanish Jewry completed its historical role. The expulsion decreed on the Jews in the Iberian Peninsula led to the establishment of numerous immigrant communities in the established Jewish population centers across the Diaspora, and it would have
a dramatic impact on their character. Safed was one of those population centers, which over only a few years became a key spiritual and religious center with enormous influence in the Jewish world, due to an especially high-quality collection of sages who settled there.
How did 16th century Safed become the largest Jewish population center in the Land of Israel, while Jerusalem – the city that had always been the focus of Jewish yearnings – was pushed aside, losing pride of place to the capital of the Galilee?
There is clearly no single answer as the reality is multi-layered. We shall emphasize the difference between Jerusalem’s exalted religious status as perceived by its Muslim residents and rulers, and Safed, which had not been attributed any special religious significance. As a result of religious zealotry in Jerusalem, the Jews faced discrimination via various socio-economic decrees
and limitations on their religious worship, while at the same time in Safed they enjoyed almost total freedom. In Jerusalem, the Jews suffered from persecution and were even forced to flee the city, while in Safed the Jews enjoyed a limited form of autonomy. While only one synagogue operated in Jerusalem in the 16th century, facing a constant threat until it was finally closed, in Safed the Islamic laws were not enforced and consequently the construction of dozens of new synagogues proceeded unfettered. Taxes too,
which placed a very heavy burden on their economic existence, were raised significantly in Jerusalem. Most of the new immigrants, above all the leading Torah sages and their disciples, preferred Safed, and so Jerusalem surrendered its senior status.

In this lecture, we shall examine this question via the historical sources of that period together with analysis of all the contributory historical factors.

ב-1492 נפתח דף חדש בתולדות ישראל כאשר יהדות ספרד סיימה את תפקידה ההיסטורי. הגירוש שנגזר על יהודי חצי האי האיברי הביא להקמת קהילות מהגרים רבות בריכוזים יהודיים ותיקים ברחבי הפזורה היהודית, והוא עתיד להשפיע באופן דרמטי על צביונם. צפת הייתה אחד מאותם הריכוזים היה בצפת, שהפכה בתוך שנים לא רבות למרכז רוחני ודתי בעל השפעה עצומה בעולם היהודי, בזכות מקבץ איכותי במיוחד של חכמים שהתיישבו בה.
כיצד זה הפכה צפת במאה ה-16 לריכוז היהודי הגדול ביותר בארץ ישראל, בעוד ירושלים – העיר שעמדה מאז ומעולם במוקד הכיסופים היהודיים – נדחקת ממרכז ההתעניינות ומאבדת את בכורתה לטובת בירת הגליל?
התשובה לכך בוודאי אינה אחידה, ומורכבת מרבדים שונים, אבל ראשית עלינו להקדים ולעיין במצבה של ירושלים באותה עת. מחד גיסא, כמו צפת ושאר ערי ארץ ישראל וסביבותיה, גם ירושלים נהנתה מן התמורות החיוביות של ראשית שנות השלטון העות'מאני. השיפור במצב הכלכלי, הביטחוני והשלטוני תרם לפריחה יחסית ולרוגע כללי, ובהתאמה גם לגידול דמוגרפי. מאידך גיסא, למרות תנאי הקיום היהודי הסבירים בירושלים באותה עת, בצפת נוצרו תנאים נוחים יותר. בין הגורמים לכך, יש להקדים ולהדגיש את ההבדל בין מעמדה הדתי הנשגב של ירושלים בעיני תושביה ושליטיה המוסלמים, לבין צפת, שלא נודעה לה חשיבות דתית מיוחדת. ברקע הרגישות והקנאות הדתית בירושלים הופלו היהודים בגזרות כלכליות וחברתיות שונות, והוגבלו בפולחנם הדתי, בה בשעה שבצפת נהנו היהודים מחופש כמעט מוחלט. בירושלים סבלו יהודים מרדיפות ואף היו שנאלצו לגלות ממנה בשל כך, בניגוד ליהודי צפת שנהנו מאוטונומיה מוגבלת. בעוד שבירושלים פעל בית כנסת אחד ויחיד במאה ה-16, וגם הוא עמד בצל איום מתמיד עד שנסגר, בצפת לא נכפו חוקי האסלאם ולא הופרעה בנייתם של עשרות בתי כנסת חדשים. גם המסים, שהעיקו מאוד על הקיום הכלכלי, הוכבדו במיוחד בירושלים.
רוב העולים החדשים, ובראשם גדולי התורה ותלמידיהם, העדיפו את צפת וירושלים הלכה ואיבדה את מעמד בכורתה. הירושלמים צפו בעיניים כלות בתהליך שלא היה בכוחם למנוע, אבל בהזדמנות שניתנה לה התפרץ מהם הזעם העצור. היה זה בשנת 1538, כאשר ביקשו חכמי צפת, ובראשם ר' יעקב בירב, לחדש את סמיכת החכמים, פעולה שמשמעותה היא חידוש הסנהדרין.
בהרצאה זו נבחן את השאלה באמצעות המקורות ההיסטוריים של התקופה, וניתוח כלל הגורמים ההיסטוריים.

Author

• Eyal Davidson, Herzog Academic College